"אנחנו לא ידענו"

אמנות, מחאה ועדות בזמנים אפלים בארגנטינה

תקציר

בין השנים 1976–1983 שלטה בארגנטינה דיקטטורה צבאית מהחמורות שידעה אמריקה הלטינית, אשר במסגרתה בוטלו הרשויות הדמוקרטיות וכל הסמכויות עברו לידיה של החונטה הצבאית. במסגרת מצב חריג זה בוטלו הזכויות האזרחיות, ובוצעו הפרות חמורות של זכויות אדם. מנגנני הדיכוי כללו העלמה שיטתית של אנשים, שהותירה כ־30,000 נעדרים־נרצחים ומאות אלפי גולים. דיקטטורה זו, מאפייניה, תוצאותיה והשפעותיה היו ועודן מושא למחקר אקדמי חוצה־דיסציפלינות, וכן שימשו מצע פורה ליצירות אמנות העוסקות בסוגיות של זיכרון, טראומה ומושג העדות. מאמר זה מתמקד בסדרת היצירות אנחנו לא ידענו  )Sabíamos No Nosotros) של האמן הארגנטינאי לאון פררי (2013–1920 ,Ferrari Leon), אשר ביטאה פרקטיקה אמנותית של "אמנות מחאה עדותית". הדיון ביצירה זו יציע קריאה פרשנית חדשה של תפקיד אמן המחאה כעד, היצירה כתיעוד וכעדות, והפרקטיקה האמנותית כערוץ להפצת מידע ולהבניית הזיכרון הקולקטיבי בזמן הווה על העבר המיידי. במסגרת היחסים בין הפוליטי לאסתטי, מאמר זה מבקש להרחיב את השיח על אודות סוגיות העד והעדות, ולשפוך אור על ההתמודדות של שדה האמנות עם סוגיות אלה ותרומתו לחשיבה מחודשת על אודותיהן. יצירתו של פררי תיבחן על פי מספר קטגוריות תאורטיות, בהן האמן כהיסטוריון וכארכיונאי, המרחב, האפיק, הסוכן, הטכניקה והפרקטיקה. בין השאלות שיובילו את הדיון נכללות השאלות הבאות: באיזה אופן יכולה פרקטיקה אמנותית לשמש כעדות? איך ניתן לייצר עדות בנסיבות של הסתרה, ריסון וצנזורה? כיצד ניתן להפיץ עדות תחת תנאים של פיקוח וסגר, טרם העידן הגלובלי והמצאת האינטרנט? ולבסוף, כיצד ניתן לתעל עדות זו לטובת שינוי המציאות הפוליטית?