סביבה, לכלוך, מגע ואמנות פוליטית בהודו

תקציר

בשנים האחרונות גוברת הנוכחות של אמנים המזוהים עם מאבק הדליתים (Dalits) בשדה האמנות ההודית. אמנים אלה בוחנים באופן ביקורתי את מערכת הקסטות בתת־היבשת מנקודת המבט של מי שהודרו ממנה וסומנו כאסורים־במגע (untouchable) . המאמר בוחן את המפגש בין אמנות פוליטית שפועלת נגד דיכוי  חברתי לבין אמנות שעוסקת בנושאים סביבתיים. לניתוח יצירות אמנות העוסקות בממשק זה, שאותו מכנה מוקול שרמה (Mukul Sharma) "אקולוגיה דליתית" (Dalit ecologies), המאמר מתבסס על שתי תאוריות מרכזיות: התאוריה של האנתרופולוגית הבריטית מרי דגלס (Mary Douglas) , אשר רואה בלכלוך הבניה חברתית; והתאוריה של ההיסטוריון והתאורטיקן ההודי דיפש צ׳קרברטי (Dipesh Chakrabarty), שמגדיר את היחס ההודי ללכלוך כביטוי לסרבנות אזרחית. זאת ועוד, המאמר מתחקה אחר המהפך המחשבתי של צ׳קרברטי, שהיה פעיל בקבוצת לימודי המוכפפות של דרום־אסיה והוגה מרכזי בתאוריה הפוסט־קולוניאלית, ולאחר מכן עבר לעסוק בנושאי אקולוגיה. אף שתפנית זו דחקה לשוליים את סוגיית הדיכוי החברתי במחקריו, אטען כי בדיונו של צ׳קרברטי על הדליתים ניתן לזהות גם ביקורת דה־קולוניאלית על האפיסטמולוגיה המודרנית, ובפרט על האופן שבו היא מעצבת את השדה הפוליטי ואת היחסים בין בני האנוש לסביבה. לבסוף, בניתוח יצירות אמנות העוסקות במאבק הפוליטי למען הדליתים, אראה כיצד מערערים האמנים על האופן שבו החברה האנושית מתייחסת ללכלוך ומכוננת את ה"חוץ".