רוקדים מגפה

בין משמוע לחוסר אונים

תקציר

מאמר זה מתרכז במושג תנועה, על הגבלותיה וצורותיה הייחודיות אשר באו לידי ביטוי בחיי היום־יום וביצירות מחול שהתקיימו במרחב הציבורי בשנת 2020 . במהלך שנה זו חוו תושבי ישראל שינויים קיצוניים בשגרת חייהם עקב התפשטות מגפת הקורונה ומדיניות הממשלה בהתמודדות עימה, שכללה בין השאר סגרים והגבלות חריפות על התנועה במרחב. אלה השפיעו על דפוסי התנועה של הפרט מהבחינה האישית, החברתית והפוליטית. עצירת התנועה, אשר התגלמה בריק, בהאטה ובשהייה בבית, הותירה בקרב רבים תחושת חוסר ודאות קיומית וחברתית. מתוך אי־ודאות זו צמחו הרגלי יום־יום חדשים, מחאה פוליטית נרחבת ותגובות אמנותיות ייחודיות, ובפרט בתחום המחול, אשר התנועה היא לב עיסוקו. על רקע סיטואציה ייחודית זו, אני בוחנת במאמר זה שתי יצירות מחול אשר הועלו במרחב הציבורי בשנת AMPHI :2020 של עומר קריגר, ועל העיוורון — התרחשות בשדרה של דנה הירש־לייזר. מלבד הייחודיות שבקיום מופע מחול במרחב הציבורי בימי הסגרים, בחינת הפן הביו־פוליטי העולה ביצירות אלו מאפשרת להאיר על תקופה זו מנקודת מבט חברתית ואנושית רחבה. במאמר אדגים כיצד מתגלם במבנה הכוראוגרפי של יצירות אלו המתח היסודי של ימי הקורונה בין כוח ומשמוע של השלטון על הגוף, לבין חוסר אונים פיזי וחברתי השואף לחירות התנועה.